תנ"ך על הפרק - שמות לד - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

שמות לד

84 / 929
היום

הפרק

הַלֻּחֹת השניים, י"ג מידות, מצוות שונות

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֽה׃וַיַּעֲבֹ֨ר יְהוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהוָ֣ה ׀ יְהוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת ׀נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַעֲשֵׂ֤ה יְהוָה֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃שְׁמָ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ׃כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן׃כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ׃וְלָקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת־בָּנֶ֔יךָ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶֽן׃אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם׃כָּל־פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכָֽל־מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂה׃וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֙יךָ֙ תִּפְדֶּ֔ה וְלֹֽא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת׃וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה׃שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן ׀ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבוּלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח׃רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְהוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים׃וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃וַיַּ֨רְא אַהֲרֹ֜ן וְכָל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו׃וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכָל־הַנְּשִׂאִ֖ים בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי׃וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה׃וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה עַד־צֵאת֑וֹ וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה׃וְרָא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַמַּסְוֶה֙ עַל־פָּנָ֔יו עַד־בֹּא֖וֹ לְדַבֵּ֥ר אִתּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ואיש לא יעלה עמך. שלא יעלו עמך זקני ישראל כמו בלוחות הראשונות: וגם איש אל ירא בכל ההר. גם בחתתית ההר מקום מעמד ישראל בראשונה: גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. מנגד כי בראשונה לא הוזהרו רק שלא תגע בו יד אם בהמה אם איש ועדיין היו עומדין באזהרה ההיא כי הכבוד היה תמיד בהר עד שנתנו הלוחות האחרונות אלא החמיר עתה בשעת מתן לוחות האחרונות מבלוחות הראשונות והטעם מפני שבמעמד הראשונות היה בעבור כל ישראל וזה היה בעבור משה לבדו בזכותו ובתפלתו וגדול יהיה הכבוד הנגלה בהר האחרון מן הראשון: ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה עורף הוא. כתב הרמב"ן כפשוטו שילך בקרבם בעבור שהם קשה עורף כי אחר שנתרצה להם הקב"ה יהי' השם טוב לקשה עורפם יותר מהמלאך שמבקש להגדיל טובם יותר כי הם עמו ונחלתו וכאשר הי' בשעת הכעס נוח להם שישלח מלאך בפניהם בעבור שהם קשה עורף כאשר אמר פן אכלך בדרך כן בעת רצון טוב להם בשכינה בעבור שהם עם קשה עורף שיותר יחנן וירחם על עבדיו. וי"מ אדרבה מאותו טעם שאמרת לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה אדרבה משום זה אנו צריכים שתעלה בקרבנו שאנחנו קשה עורף ואתה רחום וחנון ומוחל לנו מה שאין כח בשלוחך למחול. וי"מ כי עם קשה עורף הוא ואינם חסים על חייהם ופושטים צוארם לסבול מצותיך בעבור כבודך על כן ראוי לך לסלוח: וסלחת לעונינו ולחטאתינו. ולא אמר לפשעינו כתב הרמב"ן כי לא יתכן לסלוח לפשעים שהם מרדים רק ישא אותם ולא יכלם בהם: ויאמר הנה אנכי כורת ברית. שיכרות הברית ויעשה בו נפלאות כאשר בקש ונפלינו אני ועמך. ואמר: נגד כל עמך אעשה נפלאת וגו' וראה כל העם אשר אתה בקרבו. כי הגדולות והנפלאות עם משה אמר שיעשה אותם בעבורו והעם יהי' בברית ולא יתכן לפרש שיבטיח לעשות עם ישראל עתה נפלאות אשר לא נבראו מקודם בכל הארץ כי לא עשה להם נפלאות גדולות אחרי זה יותר ממה שנעשה עמהם תחלה במצרים ועל הים אלא שהענין ירמוז אל שיכון השכינה בהם ואל היותו עם משה לשם ולתפארת בנעלם ובמופלא כאשר אמר ונפלינו אני ועמך: שמר לך את אשר אנכי מצוך. כתב הרמב"ן אינו אומר על המצות שעברו אנכי מצוך על כן נראה לפרש שמור המצוה אשר אנכי מצוך היום ולא תעשה בהם כאשר עשית במה שצויתיך תחלה שעברת על הכל לעבוד ע"ז והבטיח לגרש העמים והזהיר על ע"ז שלהם ועל בריתם כאשר עשה בפרשה הנה אנכי שולח מלאך לומר שיחזרו אל התנאים הראשונים והוסיף בכאן אלקי מסכה לא תעשה לך שלא יעשו כאשר עשו בעגל והזהיר על שלש רגלים כאשר עשה שם: ואכלת מזבחו. כתב הרמב"ן שהוא אזהרה לאוכל תקרובת ע"ז שהוא חוזר על פן תכרות ברית פי' פן יקרא לך ואכלת מזבחו וכן ופן תקח מבנותיו לבניך כולם אזהרות נמשכות אחר הראשון פן תכרות ברית: בחריש ובקציר תשבות. כתב הרמב"ן על דרך הפשט הזכיר חריש וקציר שבהם עיקר חיי האדם והזכיר השבת באמצע הרגלים כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות שבכולם יש זכר ליציאת מצרים וגם בשבת הוא זכר ליציאת מצרים כדכתיב בדברות האחרונות וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך על כן צוך לעשות את יום השבת: ראשית בכורי אדמתך. בעבור שהזכיר שיביאו בכורי כל אשר בארצם סמך לו לא תבשל גדי כי בעת בכורי האדמה מביאים גם כל בכור בהמה הגדיים והטלאים ובעת ההיא יגדלו הגדיים ויהי' החלב ופעמים יעלו האם עם הבכור בהיותו יונק כדי שלא ימות והבאים לחוג יתענגו בכל המטעמי' עם הכהנים ולכך הזכיר איסור זה עם הבכורים אבל במשנה תורה הזכיר האיסור הזה עם איסור המאכלים אחר שהזכיר בהמה טמאה ועופות טמאים ונבלה כי שם יאות להזכיר זה כי הוא איסור מאכל לא איסור הבשול בלבד: כתב לך את הדברים האלה. צוהו שיכתוב ספר הברית ויקראנו באזני העם ויקבלו אותו בנעשה ונשמע כאשר עשו בלוחות הראשונות בעבור שישראל עברו על ברית הראשון הוצרך הקב"ה לחדש להם ברית חדשה שלא יפר להם הוא בריתו ואמר למשה שיכתוב התנאים וכן עשה אלא שהפסוק קיצר במעשה כאשר עושה במקומות רבים. ופי': אתך ברית ואת ישראל. עמך כי בעבורך עשיתי עמהם ולא הוצרכו הם להביא עצמן במסורת הברית אבל הוא יתברך הוצרך לכרות להם ברית במחילה שמחל להם וכתוב המחילה והתנאים: ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגו' ויכתוב על הלוחות. חוזר על השם כי כן כתיב וכתבתי על הלוחות. ואלו מ' יום היו האחרונים אבל (מ'?) ימים אחרים הי' תחלה בהר שבהם התפלל כל ענין בקשה שאמר ראה אתה אומר אלי ובהם אמר במשנה תורה ואתפלל לפני ה' את ארבעים היום וכאן לא פירש כמה ימי התפלה כי הוא ידוע מעת עלותו אל ההר עד עת רדתו לפסול הלוחות אחרונות אלא סיפר ענין לוחות האחרונות לומר שעמד שם ארבעים יום כבראשונות שלא תחשוב שכבר למד התורה ולא יצטרך לעמוד שם הרבה: וידבר משה אליהם. פירש"י לשון הווה הוא כל הענין הזה: ואחרי כן נגשו. אחר שלמד לזקנים וכו'. וכתב הרמב"ן כי אינו כן אלא פי' בצאת כל ישראל לקראתו וראו קרני ההוד פחדו מגשת אליו וחזרו אחורנית ואולי חשבו כי שם כבוד השם יתברך או מלאכי עליון עמו וקרא להם ושבו אליו אהרן וכל הנשיאים וידבר משה אליהם דברי שלום ובישרם בסליחות עוונם ובלוחות ואחרי כן ראו כל בני ישראל כי הוא מדבר עם הנשיאים נגשו לפניו כולם ואז דבר אליהם כל אשר צוה ה' אותו עשרת הדברות השניות שנתן לו וכל הנאמר לו מתחלה שמור לך את כל אשר אנכי מצוך עד סוף הפרשה כי הגיד להם שצוהו לכרות עמהם ברית חדשה והכתוב קיצר בזה וסיפר אותו בכלל ואחרי כן אמר כי כלה לדבר אתם כל הענין הנזכר ונתן על פניו מסוה כי התבונן בשובם אחור כי קרן אור פניו או הגידו לו ואחר שסיפר מעשה היום ההוא אמר ובבא משה וזהו ענין ההוה לומר שנהג כן כל ימיו עמהם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך